"בשנתיים האחרונות עבדנו על פיתוח של מערכת המבוססת על חישה מרחוק שעוזרת למנהלי היער לאמוד את התפתחות השיקום של האזורים שנשרפו", אומרת פרופ' אנה ברוק, מהמעבדה לספקטרוסקופיה וחישה מרחוק בבית הספר למדעי הסביבה באוניברסיטת חיפה ואחת מכותבי המחקר. "המערכת מקטלגת את שטחי היער לפי רמת הצמיחה שלהם – אזורים משגשגים, אזורים שבהם קצב הצמיחה לא מתקדם ואזורים עם התקדמות צמיחה ממוצעת". המחקר שנמצא כעת בשנתו השלישית, ממומן על ידי קק"ל ושותפים בכתיבתו פרופ' לאה ויטנברג מהמעבדה לגיאומורפולוגיה, וד"ר אלון לוטן ופרופ' עדו יצחקי מהחוג לביולוגיה אבולוציונית וסביבתית באוניברסיטת חיפה.

"המערכת בנויה על נתוני קלט שאנחנו מקבלים מתחנות מטאורולוגיות ומלוויינים", מסבירה ברוק. לדבריה, בעזרת מערכות לווייניות מסוגים שונים שמספקות מידע מגוון, כמו נתוני אקלים וצילומים תרמיים, אפשר למפות כל אזור מיוער לפי המאפיינים הייחודיים שלו. "מהלוויינים אנחנו מפיקים נתונים כמו נפח הביומסה (הכמות של החומר האורגני במקום ובזמן נתון, ר״א) הירוקה או היבשה  – כלומר מהי כמות הצומח באזורים שונים וכמה מאותה צמחייה משגשגת", היא מסבירה. "בנוסף לנפח הביומסה של הצמחים, ממכ"ם לווייני אנחנו מוציאים גם נתונים של לחות הקרקע, ומלוויינים תרמיים מתקבל מידע על אפקטיביות תהליך קירור היער – כלומר, מהן הטמפרטורות הקיימות במעטפת העליונה של היער".

אותם נתונים לווייניים ומטאורולוגיים, כמו גם שכבות מידע על סוגי הקרקעות, נכנסים למודל שמבוסס על למידה עמוקה במחשב. "המודל הזה למד מנתוני העבר כיצד נראים שיקום מוצלח, שיקום מועט ושיקום תקוע שלא מתקדם כמו שצריך, כך שהמערכת יודעת לסווג את רמת השיקום של כל אזור לפי שלושת הדפוסים הללו", אומרת ברוק. יער בצפון הארץ אינו דומה ליער בדרומה, ולכן, מסבירה ברוק, כל מדד של שיקום, כמו לחות וביומסה, מוזן למערכת באופן שמותאם לסביבה שלו.