אמריקאים ילידים ופעילי סביבה הפגינו במשך כמעט שנה ליד שמורת סטנדינג רוק בצפון דקוטה, ארצות הברית, כדי למנוע בניית צינור נפט שיעבור דרך נהר הקדוש לשבט באותו השם. הצבא האמריקאי הציב להם אולטימטום: לפנות את המאחזים שבנו הפעילים סביב הנהר, ולא – יגורשו. כדי להגן על הפעילים מכוחות הביטחון, אלפי מתנדבים מכל רחבי ארצות הברית הגיעו למחנה המושלג בסוף השבוע. אולם ערב לפני העימות הצפוי, הממשל האמריקאי הודיע כי אינו מאשר את מסלול הצינור המיועד, וכי על תאגיד הנפט לחפש מסלול חלופי.
אחד הקולות הבולטים ביותר שתמכו במאבק של הילידים האמריקאים היה המוזיקאי ניל יאנג. בימים אלה יוצא לאור אלבום חדש של יאנג, Peace Trail, ומי שמכיר את יאנג יכול לנחש, עוד לפני האזנה לאלבום, שלמחאת אומת הסוּ נגד הנחת צינור הנפט, יש השפעה של ממש על התוכן שלו.
באלבום החדש יאנג חוזר אל הפולק ואל נושאים המלווים בהתמדה את הקריירה המוזיקלית-אקטיביסטית שלו: מאבקיהם של ילידי אמריקה, הדרה, גזענות, קולוניאליזם, ניצול ופגיעה באדמה. ביום הולדתו ה-71 שחל לפני חודש, יאנג הגיע לסטנדינג רוק והופיע שם כמחווה של כבוד לנאבקים בהנחת צינור הנפט. בנוסף, שירו "Indian Givers" מהאלבום החדש מתייחס באופן ספציפי למה שקורה בשמורת סטנדינג רוק והקליפ שלו צולם שם.
"רק לשיר שיר זה לא מה שישנה את העולם", כך כתב ושר יאנג, אחד המוזיקאים המזוהים ביותר עם מחאה ואקטיביזם, בשירו "Just Singing A Song". התובנה הזאת לא מפריעה ליאנג להמשיך ליצור ולהקליט מוזיקת מחאה, שלעתים קרובות משולבת בביקורת ישירה ובוטה כלפי ארגונים ואנשים ספציפיים. ב-2015 הוא הוציא את "The Monsanto Years", אלבום שמוקדש, ולא באהבה, לתאגיד הביוטכנולוגיה החקלאית מונסנטו, וב-2006 יצא אלבומו עטור הפרסים "Living with War" שביקר ללא רחמים את מדיניותו של נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ורג' וו. בוש.
הדיסקוגרפיה העשירה של יאנג כוללת גם את האלבום "Earth", שמאגד 13 רצועות של שירי סביבה וטבע חדשים וישנים, המוקדמים שבהם הופיעו באלבום "After The Gold Rush" שיצא ב-1970. כל השירים בוצעו והוקלטו מחדש, כשאל יאנג מצטרף ההרכב Promise of the Real. ההרכב, שניגן גם ב"מונסנטו", מונהג על ידי לוקס נלסון, בנו של ווילי נלסון, שותף של יאנג ליוזמות אקטיביסטיות ואקטיביסט ותיק בזכות עצמו.
קולות רקע: קופים, לווייתנים וחרקים
יאנג, שידוע בסאונד הייחודי ו"המלוכלך" שלו, שילב בשירי Earth קולות של קופים, שירת לווייתנים, ציוצי ציפורים, נביחות כלבים, רחשי חרקים וגם צליל של רוח נושבת, במחווה סמלית ליצורים שחולקים אתנו את כוכב הלכת, אך קולם לא נשמע. "כתבתי הרבה שירים על מצב כדור הארץ מנקודת הראות שלי, אבל אף פעם לא באמת כללתי את הדברים החיים כמו במקרה הזה… הם ממשיים, אבל אין להם את הרטט המלחיץ הזה. אין בהם את כל השנאה והכול. זה פשוט לא נמצא שם", אמר יאנג בראיון למגזין רולינג סטון בהתייחסו להקלטת החרקים.
יאנג הרבה לעסוק בזכויות אדם ובצדק סביבתי, אבל הזדהות שלו במאבקים של ילידי אמריקה הפגישה את שני המרכיבים האלה בעוצמה רבה במיוחד. שירו "פוקהונטס", למשל, תיאר את רמיסתם על ידי האדם הלבן. האבדות המתוארות בשיר הן אנושיות ("הם הרגו אותנו באוהלים שלנו ושספו את נשותינו") אך גם סביבתיות ("הם טבחו בבופלו"). כאמור, המחויבות של יאנג לתמיכה בילידים האמריקאים באה לביטוי גם במאבק של בהנחת קו צינור הנפט Keystone בשמורת סטנדינג רוק, מאבק שמעבר לסוגיות שקשורות לקרקע, מים ובריאות הציבור, יש לו גם משמעות תרבותית ורוחנית עבור הילידים.
השיר "Indian Givers", מהאלבום החדש לא מתייחס רק לפרשת צינור הנפט, אלא להיסטוריה העגומה של נישול הילידים. בעוד השיר פוקהונטס "מדבר" מפיו של יליד, הרי שב-Indian Givers יאנג מזהה את עצמו עם האדם הלבן ואומר "אחינו ואחיותינו נאלצו לתפוס עמדה, הם נגדנו עכשיו בגלל כל מה שאנחנו עושים". השיר מתאר את המצב האבסורדי שבו הפעיל הסביבתי-חברתי הלא אלים, הלא חמוש והלא מסוכן, שנאבק על זכויות אדם, הוא זה שמושלך בסופו של דבר לכלא.
שירים פרו-חברתיים
אבל האם דבקותו של יאנג במחאה, לאורכם של חמישה עשורים, נושאת פרי ממשי, או שהיא פשוט חלק מהתדמית והסגנון שלו בלי שתהיה לה השפעה בפועל? יאנג עצמו מעלה את השאלה בשיר Walk Like a Giant: "אני וכמה מחבריי עמדנו להציל את העולם, ניסינו לעשות אותו טוב יותר. היינו מוכנים לשנות את העולם, אבל אז מזג האוויר השתנה, והלבן הוכתם, זה התפרק, וליבי נשבר כשאני חושב עד כמה קרוב הגענו". למרות הביקורת העצמית, השיר מסתיים עם מעט נחמה על כך שלכל הפחות הוא נותר נאמן לרעיונותיו.
כוחה של מוזיקת מחאה להשפיע על החברה העסיקה גם את האקדמיה. במחקר מתחום הפסיכולוגיה של המוזיקה נמצא ששירים עם מסרים פרו-חברתיים אכן מעודדים התנהגות פרו-חברתית, אולם יש לציין ולסייג שמדובר בניסוי מוגבל מאוד, שנערך בבית קפה: אורחים שנחשפו לשירים פרו-חברתיים נטו יותר מאורחים שנחשפו לשירים ניטרליים לקנות קפה מסחר הוגן.
ממצאי מחקר מעניין נוסף מאותו תחום מראים שיש קשר בין מצב פוליטי ובין מוזיקה מועדפת. ניתוח של השירים שהגיעו למקום הראשון בדירוג של מגזין הבידור האמריקאי Billboard בשנים 1955 עד 2003 מלמד שבזמנים "מאיימים" מבחינה חברתית ופוליטית, השירים שזכו לאהדה היו ארוכים יותר, בעלי תוכן משמעותי, מנחמים, רומנטיים ואיטיים. זה אולי מסביר את ההצלחה של After The Gold Rush, של יאנג, אבל פחות מכך את הכישלון המסחרי של האלבום שלו Living with War.
מאמר מ-2013 מראה שסוגות מוזיקליות שונות עשויות להציע ליוצרי מוזיקה מרחב שבו יוכלו לאמץ לעצמם שיח חברתי, לבחור זהויות קולקטיביות ולהחליף ביניהן וגם לנהל משא ומתן על מקומן במסורת הרעיונות של התנועה שאליה הצטרפו. בשונה ממחקרים אחרים שעוסקים בהשפעת המוזיקה על הציבור, המחקר הזה מתרכז בהשפעת הסוגה המוזיקלית על היוצר האקטיביסט, שבתורו עשוי להשפיע על התנועה המוזיקלית שאליה הצטרף, כולל הערכים שבהם היא מחזיקה.
תודעה היפית
ניל יאנג לא הצטרף לאף אחת מלהקות הגראנג' שפרחו בשנות ה-90, אבל הוא נחשב לאב הרוחני של הסוגה. התודעה ההיפית שלו חלחלה כנראה אל סצנת הרוק האלטרנטיביות הזאת, שהלהקות המשתייכות אליה מקדמות אקטיביזם פוליטי באמצעות דוגמה אישית. אחת הדוגמאות לכך היא פרל ג'ם, שידועה בקרבה שלה ליאנג ובמעורבותה החברתית והפוליטית, כולל ענייני סביבה, בדגש על אנרגיה מתחדשת, שינוי אקלים והיעלמות היערות. ב-2011 הלהקה זכתה בפרס Planet Defender Awards מטעם הארגון הסביבתי Rock the Earth. פס הקול של Into the Wild שיצר הסולן אדי ודר, מחזק עוד יותר את הגוון הירוק של פרל ג'ם.
אחת הדוגמאות היפות לכך שמוזיקה יכולה לשנות את העולם, או לפחות חלק קטן מאוד ממנו, באה מאיסלנד. מוזיקאים איסלנדים טוענים שסצנת המוזיקה הפופולרית במדינה עזרה לעצב את הזהות האיסלנדית, שכבוד לטבע הוא חלק בלתי נפרד ממנה, מאז שהמדינה קיבלה את עצמאותה ב-1944. מחקר שפורסם ב-2009 טוען שהפוליטיקה והמודעות הסביבתית באיסלנד אכן הפכו בהדרגה למרכיב חשוב בזהות האיסלנדית, בעיקר לאחר שמוזיקאים מפורסמים כמו ביורק והלהקה סיגור רוס החלו להתייחס בתקשורת לסוגיות טבע-אומה תוך שהם מנסים לשלב מרכיבים חזותיים ושמיעתיים של הטבע האיסלנדי במוזיקה שלהם.
עם זאת, יש משהו בטענה של יאנג שרק לשיר שירים זה לא מה שישנה את העולם. 45 שנה אחרי Imagine של ג'ון לנון, יש עדיין בעולם דתות, רכוש ומדינות. 26 שנים אחרי שיאנג ביקש מאתנו "לכבד את אמא אדמה ואת דרכיה המרפאות" ב-Oh Mother Earth, מיעוטים מוחלשים עדיין נאלצים להילחם נגד צינורות נפט שמאיימים על בריאותם ועל מקורות המים שלהם. אבל כשהמוזיקה שלך גורמת לאנשים להקשיב לך, גם כשאתה מתראיין, נואם וכותב, אז כנראה יש לך כוח להשפיע על השיח ולעורר מודעות לנושאים חשובים.
הקליפ לשיר החדש "Indian Givers":
