פינצטה

בן ישי דניאלי

עיר לכולנו

בזמן שבארץ מדברים על שיתוף ציבור, באיטליה התושבים כבר שותפים בקבלת החלטות לגבי פארקים, שטחים פתוחים ונכסי תרבות

12 באפריל 2016

 

בכפר מסוים גרות מאה משפחות. לכל משפחה יש פרה. הפרות רועות באחו עם חברותיהן הפרות, וכולן זוכות למנה מספיקה של עשב.

כך היה המצב במשך שנים רבות, עד שאחד התושבים החליט להוסיף עוד פרה לאחו וליהנות מיותר חלב. בתחילה, כל הפרות אכלו קצת פחות עשב ורזו מעט. מאוחר יותר, התקנאו בו יתר התושבים והוסיפו גם הם עוד ועוד פרות לאחו, עד שהעשב לא הספיק, וכל הפרות מתו. בסופו של דבר, הכפר כולו נפגע.

המשל הזה מוכר בתור "הטרגדיה של נחלת הכלל", והוא הוצג במאמר של הביולוג גארת' הארדין ב-1968. טענתו של הארדין הייתה שכל משאב משותף – כמו מים, אוויר או קרקע – בסופו של דבר ייגמר, אם לכל אחד תהיה גישה חופשית אליו. לבעיה שהציג הארדין הוצעו פתרונות רבים במהלך השנים, החל מהקמת מוסדות שינהלו את המשאב המשותף ויגבילו את הגישה אליו וכלה בהפרטה מוחלטת שלו. נדמה שבימינו, לאור משאבי הטבע ההולכים ומתכלים, המשל של הארדין רלוונטי מתמיד, ונשאלת השאלה – כיצד מנהלים את המשאב המשותף?

מי שמנסה למצוא לכך תשובה הוא פרופ' כריסטיאן איונה (Christian Iaione), מומחה איטלקי למשפט ומדיניות ציבורית. איונה עומד בראש המעבדה לניהול משאבים משותפים (LabGov) באוניברסיטת LUISS ברומא. איונה התארח בארץ השנה במסגרת הכנס "קיימות עירונית: איך אפשר". "המאה ה-21 תהיה המאה השיתופית'", מכריז איונה, שטוען שהערים – שבהן חיה כיום יותר ממחצית מאוכלוסיית העולם – הן עצמן משאב משותף ששייך לציבור, ולכן הציבור צריך להיות שותף בקבלת ההחלטות הנוגעות אליהן. חסל סדר תורים במסדרונות העירייה: לפי איונה, השלטון המקומי לא צריך להיות מערכת בירוקרטית שחוסמת יוזמות של התושבים, אלא בדיוק להפך. "זו דרך לייצר רעיונות חדשים ופרדיגמות פיתוח חדשות, והכי חשוב – זו דרך לשנות את הדמוקרטיה, וכך לעצב מחדש את המדינה במאה ה-21", הוא מכריז.

בולוניה - עיר שאימצה את המודל של עיר שיתופית. צילום: Roberto Taddeo, Flickr
בולוניה – עיר שאימצה את המודל של עיר שיתופית. צילום: Roberto Taddeo, Flickr

 

האדם שבעיר ינצח

השקפת עולמו של איונה עוצבה במידה רבה בזכות אירוע מכונן שקרה בעת שהיה בן חמש. רעידת אדמה עזה פקדה ב-1980 את מחוז הולדתו בדרום איטליה, והותירה אחריה חורבן אדיר, אלפי הרוגים ומאות אלפים ללא קורת גג. הוריו, שהיו אישי ציבור ידועים באזור, מילטו את בנם הצעיר לקרובי משפחה בארצות הברית והקדישו את כל זמנם לפעולות השיקום. איוני למד מכך קודם כל על המחויבות העזה שיש לאזרח כלפי יתר תושבי העיר, במיוחד בעת צרה; ושנית, הוא למד על בשרו מה זה להיות פליט – שני לקחים שיבואו לידי ביטוי בפעילות שלו בעתיד.

בהמשך השלים איונה תואר ראשון ושני במשפטים ודוקטורט במדיניות ציבורית, וכיום כאמור הוא מנהל את LabGov – המעבדה לניהול משאבים משותפים. המודל שהוא מציע מערער את המבנה המוכר של ניהול ערים: במקום המערכת ההיררכית של שלטון מקומי ותושבים, הוא מציע מערכת שוויונית שבה נוטלים חלק התושבים, הרשות המקומית, בעלי עסקים, עמותות ואוניברסיטאות. מערכת כזאת נותנת משקל רב ליוזמות של התושבים ופותחת פתח למציאת פתרונות חדשניים לבעיות עירוניות כמו טיפול בבניינים נטושים, טיפול בפסולת, שימוש במרחב הציבורי ועוד.

ב-2014 הוא רשם את אחת ההצלחות הגדולות שלו, כשעיריית בולוניה אימצה באופן רשמי ומחייב מסמך שאותו ניסחו המתמחים של LabGov אחרי עבודה ממושכת בעיר. המסמך, סוג של אמנה בין העירייה לתושבים, מסדיר את החזון של איונה והופך אותו לרשמי: תושב, ללא קשר לתאריו או למעמדו, יכול לצאת ביוזמה ולצפות להתייחסות מצד הפקידות. כל יוזמה תטופל באופן פרטני על ידי הסכם לשיתוף פעולה שמבטיח שהאזרח והפקיד יהיו ערבים זה לזה וליוזמה. העיר אחראית לעידוד יצירתיות, חדשנות חברתית ולכידות חברתית ולשם כך עליה לספק לתושבים נתונים וכלים.

הצלחה נוספת נרשמה בעיר מנטואה. המעבדה של LabGov ייצרה אמנה ציבורית דומה לזו של בולוניה, שבה העיר והציבור מנהלים ביחד את נכסי התרבות של העיר – כולל אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. כתוצאה מכך, זכתה מנטואה בתואר "בירת התרבות של איטליה" לשנת 2016.

מנטואה - בירת התרבות של איטליה, בניהול התושבים. צילום: alessandra elle, Flickr
מנטואה – בירת התרבות של איטליה, בניהול התושבים. צילום: alessandra elle, Flickr

היתרונות של מהגרי האקלים

איונה עובד כרגע בפרברי רומא, בשכונות שמאכלסות מהגרים רבים. "אנחנו מנסים לערב את המהגרים בתהליך עד כמה שאפשר", אומר איונה. "צריך להבין שתופעת ההגירה אינה מצב נקודתי, אלא תופעה מתגברת של תנועה מהדרום הגלובאלי לעבר הצפון. יש לכך כמה סיבות, והראשונה שבהן היא שינוי האקלים, שפוגע בתנאי המחיה של האנשים האלה ודוחף אותם לחפש סיכויי הישרדות במקומות אחרים. אנחנו צריכים להבין שאנחנו זקוקים להם, הכלכלות שלנו צריכות אנרגיות צעירות, והאנשים האלה מביאים איתם אנרגיה, יכולות וכישורים שאנחנו צריכים לאמץ".

סיפור חייו של איונה חוזר ומהדהד בתפיסה שלו של שיתוף המהגרים בתכנון העיר. "אני בא ממשפחה של מהגרים. סבתי מצד אמי היא יהודייה מפולין, שהגיע לאיטליה אחרי שברחה מהנאצים. סבי מצב אמי הוא היחיד מבין 11 אחים ואחיות שנשאר באיטליה – כל היתר היגרו לארה"ב. אסור לנו לשכוח – ואני מדבר עכשיו כאיטלקי – שיש לנו היסטוריה של הגירה, אם לארה"ב או למדינות אחרות באירופה. לנו האיטלקים הייתה הזדמנות לחפש עתיד טוב יותר במקום אחר, ולכן צריך לאפשר זאת גם לפליטים שמגיעים אלינו היום".

כמו דבורים

כעת, מטרתו של איונה הוא להרחיב את הפרויקט שלו אל מחוץ לגבולות ארצו. "אני אשמח מאוד להתחיל פרויקט של עיר שיתופית בישראל", הוא אומר, "ולהבין מה התנאים לקיום של פרויקט כזה בארץ אחרת, בקונטקסט בעייתי בשל המתחים שיש בארץ ובגלל המתח הנוסף שמייצרת ההגירה".

"אני מאמין שחוקרים ואקדמאים צריכים להתנהג כמו דבורים, לנוע ממקום למקום ולהפרות אותם. המודל שייצרנו צריך להיבחן בערים נוספות ובארצות נוספות, כדי שיהפוך לכלי אוניברסלי", הוא מסכם. "אני מאמין שצריך לעצב מנגנונים שונים לערים שונות ולמשאבים משותפים שונים, ובאופן זה הרגולציה בבולוניה לא יכולה לפעול ברומא או בתל אביב. אבל אנחנו מאמינים באפשרות לייצר כלים אוניברסליים, שיבססו את התחום של העיר כמשאב משותף ברחבי העולם".

חפשו מומחים נוספים בתחום