הפולקלור הירושלמי מספר שבשנות השישים של המאה שעברה, בתקופת כהונתו של טדי קולק כראש העירייה, נשתלו לראשונה פרחים עונתיים בכיכרות העיר. תושבי הבירה המופתעים, שחשבו שקיבלו מתנה משמים, מיהרו וקטפו אותם כדי להכין זרים לשבת. קולק לא נכנע למראה הערוגות החשופות ושתל שוב ושוב פרחים חדשים שנקטפו על ידי הירושלמים – עד שחינך את התושבים להפסיק לקטוף פרחים לשבת על חשבון העירייה.

מאז התחלפו לא מעט ראשי ערים ופרחים עונתיים בכיכרות הערים בישראל, ומודלים שגויים של גינון במרחב הציבורי הצמיחו כאן שורשים עמוקים. עם זאת, בשנים האחרונות מתפתחים מודלים חלופיים לגינון עירוני, שמסייעים לרשויות המקומיות לחסוך בכסף, יוצרים סביבה ירוקה בת-קיימא שתורמת לבריאות הגופנית והנפשית של תושבי העיר ואף יכולים לספק להם מזון. במסגרת התפיסות החדשות של הגינון העירוני מעדיפים צמחים מקומיים וצמחי תבלין ומאכל על פני צמחי נוי שהיגרו לכאן מרחוק, לא מרססים נגד צמחיית הבר, משאירים את עלי השלכת על האדמה ובאופן כללי מאפשרים לצמחים להתפתח באופן טבעי תוך התערבות מינימלית.

"תרבות גינון של פחד"

הגינון העירוני בישראל יוצר חלק משמעותי מהתפאורה של חיי היום-יום שלנו: הוא מתקיים לאורך הרחובות, באיי תנועה, בכיכרות, בחורשות, בגינות ובפארקים. הרשות המקומית אחראית על הגינון והתחזוקה באותן ריאות ירוקות, אם באמצעות גננים עובדי עירייה ואם באמצעות קבלנים, שאיתם היא מתקשרת במכרזים למספר שנים.

אם יצא לכם לחזות בגנן בעיר בפעולה, קרוב לוודאי שהוא עסק באחת הפעולות הבאות: גירוף עלים, ריסוס בקוטלי עשבים, שתילה של פרחים עונתיים או גיזום. כעת צריך לבחון כיצד הפעולות האלו מבוצעות, האם הן מועילות לסביבה וכיצד ניתן לבצע אותן בצורה מועילה יותר.

את העלים הנושרים הגננים נוהגים לגרף יחד עם כל חומר צמחי נוסף שנמצא על הקרקע עד שנותרת קרקע חשופה. את הגזם מרכזים בערימות, ומשאיות בשירות הרשות או המועצה המקומית מפנות אותן מספר פעמים בשבוע, להטמנה או לשריפה. לדברי דבי לרר, מתכננת נוף שמתמחה בגינון בר-קיימא, הגירוף המתמיד הזה גורם נזק שעלול להיות בלתי הפיך לאדמה. "במקום שבו מגרפים את האדמה כל הזמן, חושפים אותה לקרינת שמש חזקה ופוגעים ביצורים שחיים בה ויוצרים את מרקם החיים בה: מיקרואורגניזמים, פטריות, שלשולים ועוד", היא אומרת. לרר מזהה שיש כאן בעיה תודעתית: "משום מה פיתחנו תפיסת עולם שעלים יבשים הם לכלוך או פסולת, אבל בטבע אין פסולת, כל דבר נהיה חלק מהחומר האורגני שמחפה ומזין את הקרקע. התפתחה אצלנו תרבות גינון של פחד: אם לא רואים אדמה חשופה, אנשים חוששים שאולי משהו מסתתר בה".

ואכן, להשארת חיפוי אורגני על האדמה, בדמות רסק של גזם עץ, קש או עשבים מיובשים, יש יתרונות רבים. שורה של מחקרים ישראליים שסקרה אביגיל הלר ממשרד החקלאות ופיתוח הכפר מראים שהחיפוי משפר את לחות ורטיבות הקרקע וכך מאפשר חיסכון במים, מוריד את טמפרטורת הקרקע, מעלה את כמות החומר האורגני בקרקע, מפחית נביטת צמחי בר, מוריד את רמת מליחות הקרקע ואף מונע סחף בחלק מסוגי הקרקעות. מחקר אמריקאי שראה אור לאחרונה אף הראה שחיפוי מטעי תפוחים וכרמי ענבים ברסק עץ הפחית את פליטות גזי החממה מהמטעים בשיעור של עד 28 אחוז. זאת ועוד, הגירוף עצמו כרוך בעבודת כפיים מאמצת, והפינוי, השינוע וההטמנה או השריפה גובים מחיר כלכלי וסביבתי.

לרר מבחינה בין חיפוי אורגני, לבין חיפויים אחרים שהשימוש בהם נפוץ, כגון טוף צבעוני, חלוקי נחל ודשא סינתטי. אלה, לדבריה, ״לא קולטים פחמן דו-חמצני, לא תורמים חמצן ולא קולטים זיהום אוויר – להפך, הם פולטים חום ואבק לסביבה. הטמפרטורה שנמדדת על פני השטח של חיפוי טוף כהה ודשא סינתטי, למשל, גבוהה לאין שיעור מזאת שנמדדת על קרקע המכוסה בצמחייה״. לרר גם מאתגרת את הטענה שחיפוי כזה, בניגוד לדשא או חיפוי צמחי אחר, חוסך מים: ״מבחינת עלות-תועלת, השקעת מים בצמחייה היא מצוינת בטווח הארוך, משום שהצמחייה תורמת מבחינה אקולוגית לאוויר ולסביבה, מה שטוף לא עושה". עוד היא מוסיפה: ״מה אנחנו בעצם עושים כשאנחנו מביאים טוף מרמת הגולן לגינה בבאר שבע? מילא אם היו משתמשים בחומר מקומי, אבל להביא חומר שלא שייך למקום יוצר קיטש מבחינה נופית, וזה עוד לפני שדיברנו על המחיר הכלכלי והסביבתי של השינוע מקצה לקצה של המדינה. זו תרבות גינון רעה, כזאת שלא מכבדת את המקום על הזהות המקומית שלו״.

מרססים את החמציצים

בתודעה הציבורית, ריסוסים מתקשרים יותר לשדות חקלאיים מאשר לשטחי הגינון הציבורי. אך כאשר הבת שלכם קוטפת חמציץ ומכניסה אותו לפה, האם אתם מעלים בדעתכם שייתכן שהגנן העירוני עבר שם יום קודם וריסס את הגינה בקוטל עשבים? עיריית תל אביב למשל, נהגה עד לפני מספר שנים לרסס דרך קבע את החורשות בעיר. בזכות פעילות "פורום תושבים למען טבע עירוני" בתל אביב, אותו מובילה תושבת העיר גלית סמואל, הופסקו הריסוסים בקוטלי עשבים ביותר מ-30 חורשות ברחבי העיר ומספר החורשות הלא מרוססות עולה בהתמדה משנה לשנה. בעקבות השינוי נצפית בחורשות התבססות מחודשת של צמחי בר האופייניים לאזור, מהם נהנים המשתתפים בסיורי ליקוט, שאותם מארגן הפורום.

על ריסוס בקוטלי-עשבים כימיים נדמה שאין צורך להכביר במלים. מחקרים מעשרות השנים האחרונות הראו כי חשיפה אליהם עלולה לגרום נזק בריאותי, וכן שהם מזהמים את מי התהום ואת הקרקע. לפני כשנה וחצי פרסמה הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן של ארגון הבריאות העולמי דו"ח שבמסגרתו קבעה כי גלייפוסט, החומר הפעיל בראונדאפ – קוטל העשבים הנפוץ ביותר בשימוש כיום בארץ ובעולם – מוגדר כחומר החשוד כמסרטן בבני אדם ובעקבות כך ועדת הבריאות של מרכז השלטון המקומי בישראל המליצה לרשויות המקומיות להפסיק את השימוש בחומר. כמו כן, מחקר ישראלי מהשנים האחרונות שנערך באזור עמק החולה הראה קשר מדאיג בין חשיפה ארוכה לרמות נמוכות של חומרי הדברה מסוג זרחן אורגני, לבין ירידה בתפקוד במשימות קוגניטיביות אצל מבוגרים וילדים.

לריסוס בקוטלי עשבים אלטרנטיבות רבות, החל מעישוב ידני או שימוש בחומרים בעלי רעילות נמוכה המתפרקים מהר, כגון שמנים אתריים או חומצה אצטית, דרך חיפוי הקרקע בחומר אורגני המפחית את צמיחת צמחי הבר ועד להימנעות מכל פעולה ובחירה בחיים בשלום עם צמחי הבר, שלחלקם תועלת רבה, למאכל או למרפא.

מתי בפעם האחרונה קטפתם תות מהעץ?

נחזור שוב לסיפור של טדי קולק ותושבי ירושלים. בערים רבות בישראל מעדיפים לשתול פרחים עונתיים, שיש לשוב ולהחליף מדי עונה, או צמחים לא מקומיים, שצריכת המים שלהם גבוהה והם מקיימים פחות קשרים עם הציפורים ועם יתר חיות הבר המקומיות. המשמעות היא השקעת משאבים רבים בשתילים חדשים ובתחזוקה, עלות כספית גבוהה למשלמי המסים ופגיעה במגוון בעלי החיים.

חוקרים באוניברסיטת תל אביב ובטכניון בדקו את הקשר בין מגוון הצומח ומבנה הגן לנוכחות ציפורים, ב-25 גנים באזור תל אביב. החוקרים מצאו כי מגוון גבוה של עצים ושיחים משך לגנים יותר ציפורים. לעומת זאת, כיסוי נרחב של הגן בעצים ממין אחד או בדשא משך רק מספר מצומצם של מיני ציפורים, שרובן אינן מקומיות. עוד איששו החוקרים את ההנחה כי ציפורים מקומיות מעדיפות פירות של עצים מקומיים. במחקר נמצאה גם השפעה שלילית של נוכחות בני אדם וכלבים על נוכחות הציפורים. החוקרים ממליצים להימנע ממדשאות רחבות ידיים, להעדיף שיחים סבוכים ומגוונים ועצים מקומיים וכן להשאיר אזורים בגן שאינם נגישים לבני אדם ולכלבים. גם ב"מדריך לפיתוח, אחזקה ושדרוג גנים ופארקים עירוניים על פי עקרונות סביבתיים ובני קיימא", שפרסם באחרונה משרד החקלאות, מופיעות המלצות להעדפת צמחייה מקומית, התורמת לחיסכון במים ומשאבים בטווח הארוך ומושכת בעלי חיים. בין בעלי החיים הרצויים בגן נמנים חדפים, קיפודים, עטלפים, ציפורים, חרקים, דו-חיים וזוחלים –  חלקם נמצאים בסכנת הכחדה, כמו צב היבשה. כמו כן, מודגשת בדו"ח חשיבות מגוון המינים בגן.

״במקום להשתמש בצמחים מקומיים, שותלים בכל מקום את אותם הצמחים", אומרת לרר. "התוצאה היא קודם כול שאי אפשר לנחש לפי הצמחייה אם אנחנו נמצאים בקריית שמונה, בצפת, בקריית גת או בדימונה – אין כל זיהוי מקומי ואין בזה גם כל היגיון מבחינה סביבתית, כי בכל אחת מהערים יש אקלים אחר וצמחיית בר אחרת.

״בנוסף, בכל השכונות החדשות שנבנות היום אין בכלל עצי פרי, דבר שנובע מתפיסת גננות שרווחה שנים ארוכות ולפיה לא צריך להכניס עצי פרי לגינון העירוני. אבל שימוש בעצי פרי מקומיים יוצר זיהוי מקומי וחיבור של האנשים למקום שהם גרים בו. מדי פעם אני מפרסמת בפייסבוק תמונה של עץ תות שאני קוטפת ממנו, ואני מקבלת הרבה תגובות בנוסח ״איזה יופי, גם אני קטפתי תותים כשהייתי ילד״. למה היום לא מאפשרים את זה לילדים? לשמחתי, בשנים האחרונות יש תנועות שמאתגרות את התפיסה הזו, שמקימות גינות קהילתיות ויערות מאכל, בין היתר בגלל משבר המזון העולמי".

זהו הגנן האוטומטי

גיזום מופרז של עצים ושיחים, מחזה נפוץ ברחובות ערינו, מחליש את הצמחים, קוטע את המחזור הטבעי שלהם ולא מאפשר להם לפרוח. במקרים רבים הוא גם מפחית את יכולתם לעשות את תפקידם במערכת האקולוגית – לייצר חמצן, לקלוט פחמן דו-חמצני ולשמש בית לבעלי חיים. גיזום של עצים, למשל, עשוי לפגוע בציפורים, בייחוד כאשר הוא נעשה בעונת הקינון, בחודשים מרץ-יולי, וזה עוד לפני שדיברנו על זיהום האוויר והרעש שנגרמים מפעולות הכיסוח. כיסוח אינטנסיבי, אגב, עלול להזיק גם במקרה של מדשאות, כך עולה ממחקרים שחלקם נערכו באוניברסיטת תל אביב. על פי מחקרים אלה, הכיסוח אחראי לִפליטה רבה של גזי חממה (יחד עם הדישון וההשקיה), להעלאה ישירה של הטמפרטורה וכן לפגיעה במגוון הביולוגי. במדריך משרד החקלאות לגינון עירוני בר קיימא גם מודגשת החשיבות של גיזום מקצועי של עצים, שיחים ודשא על פי אופיים ועונתם להקטנת צריכת המים של הצמחים.

לדברי לרר, ״כאשר גוזמים את השיחים והגדרות החיות בצורה מרובעת או עגולה, מקבלים השטחה. לא רואים אם מדובר בהיביסקוס או אבליה, הכול נראה אותו דבר ואין שום זהות נופית. מובן שגם מפסידים כך את כל התמורה הנופית: פריחה, ריח ופרי, ולא מאפשרים בתי גידול ומזון לציפורים ופרפרים. לעומת זאת, כאשר נותנים לצמח להתפתח, הוא מקבל את היופי הטבעי שלו. אפשר ליצור אזורי גינון שנראים טבעיים מאוד ועובדים מאוד בחוכמה, ובמשטחי הבטון בין גדרה לחדרה זה נדרש כמו אוויר לנשימה".

"קיימת מכניזציה גבוהה של ענף הגינון, ובמקביל קיים חוסר ידע מקצועי", מצביעה לרר על בעיה מובנית בענף הגינון העירוני. "כל פועל גננות יודע לכסח בצורה מרובעת; אבל לגיזום מקצועי נדרש יותר ידע. בענף הגינון הכול מופרט לעבודת קבלנים, והעבודה נעשית במהירות. לצערי, לא השכילו לטפח דור של גננים לטוח ארוך, והתסכול שלי הוא שיש כסף בענף, והבעיה היא שמתמקדים בטוף, בעצי בונסאי, בכדים ובפסלים, במקום להשקיע בידע של אנשי הגינון. בכלל, מתי הפסקנו לגנן והתחלנו לכסח?"

כרמיאל: יותר גינון בפחות כסף

"גן שתוכנן נכון נראה יפה יותר משנה לשנה, ואילו גן שתוכנן לא נכון עושה רושם גדול בהתחלה, וכל שנה מידרדר", אומרת לרר. "בטקס הפתיחה עם ראש העיר זה נראה מקסים: דשא, צמחים ששתולים צפוף, טוף וחלוקי נחל וכמה כדים עם פרחים עונתיים פורחים. אבל משם זה רק הולך ומידרדר: הצמחים צפופים מדי, מה שמאלץ את העירייה לגזום אותם יותר, ולבזבז פי שניים כסף, מים ועבודה. העציצים נשברים או לא מחזיקים מעמד. זו תפיסה שגויה – גינון כל שנה צריך להיות יפה יותר, משגשג יותר, בריא יותר, חזק יותר, פורח יותר. זו חשיבה לטווח ארוך, וזו התפיסה של גינון בר-קיימא".

כרמיאל מהווה דוגמה לעיר שעשתה מעשה ועברה לגינון בר-קיימא בשטחיה הציבוריים, בליוויה של לרר. "צמצמנו את שטחי הדשא בעיר מ-400 ל-100 דונם, ואת הפרחים העונתיים משמונה לפחות משני דונם, שאותם השארנו רק בפסים בכמה מקומות מרכזיים", אומרת שוש עינב, מנהלת מחלקת גנים ונוף בעירית כרמיאל. "בנוסף, שתלנו ברחבי העיר יותר צמחייה ים-תיכונית, עצי פרי וצמחי תבלין, ובאופן כללי דאגנו ליותר הצללה במרחב הציבורי".

פרט לשינויים מרחיקי לכת אלה באשר לסוגי הצמחים שנשתלים, נקטו בעיריית כרמיאל גם בצעדים בתחום התחזוקה השוטפת. "בסתיו, בחורף ובאביב אנחנו אוספים את הגזם מכל רחבי העיר למספר מוקדים, שאליהם אנחנו מזמינים מרסקת", מסבירה עינב. "בשלב מאוחר יותר, כל רסק הגזם חוזר לשטחי הגינון בעיר כחיפוי. זה גם חוסך שינוע שלו לאתרים מחוץ לעיר וגם את היטל ההטמנה. החיפוי שומר על בריאות ולחות הקרקע ומאפשר לנו להתחיל להשקות מאוחר יותר בעונה – אנחנו פותחים את ההשקיה בחודש מאי, כאשר יש עיריות שפותחות כבר במרץ".

"היום אנחנו שותלים פחות צפוף, כדי לאפשר לצמחים להגיע לגודל הטבעי שלהם, ומרחיקים את השתילה מהשבילים והמדרכות כדי לחסוך עבודת גיזום מיותרת בשלב מאוחר יותר", מוסיפה עינב. "אנחנו גם מעבירים השתלמויות והדרכות לאדריכלים ולגננים שעובדים אתנו, בין היתר בנושא הגיזום המקצועי".

וזה גם משתלם מאוד כלכלית, כך מתברר. "לפני השינוי תחזקנו כ-1,100 דונם של שטחי גינון בשלושה מיליון שקלים בשנה, ואילו היום אנחנו מתחזקים 2,000 דונם באותו התקציב (מתקציב מחלקת גנים ונוף, לא כולל משכורות במחלקה ועלות השקיה)", מספרת עינב. "זהו יחס חסר תקדים עבור עיריות״. הנתונים עולים בקנה אחד גם עם התחשיבים במדריך לגינון בר קיימא של משרד החקלאות, על פיהם עלות אחזקת שטח ירוק על פי גישת בר קיימא נמוכה בעשרות אחוזים מאחזקתו על פי הגישה הקונבנציונלית.

״שטחי הגינון אפילו כוללים שפ"פים שלקחנו על עצמנו (שפ"פ – שטח פרטי פתוח – הוא מושג תכנוני שמתייחס לשטח פרטי שאינו מיועד לבנייה ופתוח לציבור, כמו גינות בין בתי מגורים, למשל). בכמה מהם אנחנו מסייעים לתושבים לגדל לעצמם ירקות וצמחי תועלת ליד הבית, יחד עם רכזות קהילתיות של מחלקת הרווחה, ובשיתוף פעולה עם גורמים נוספים ברשות, באיגוד הערים ובארגונים תומכים".

בדרך לגינון עירוני בר-קיימא

התמונות מהשטח מגלות שהגינון הציבורי המקובל בישראל כיום לא תמיד מיטיב עם האדם ועם הסביבה. עם זאת, נדמה שבשנים האחרונות מודלים חלופיים הולכים ותופסים אט-אט את מקומו – החל בישובים שמאמצים עקרונות של גינון בר-קיימא בסיוע מומחים בתחום, דרך הפסקת הריסוס בריאות ירוקות, הכרזה על אתרי טבע עירוני והשבת מיני בר בשיתוף הקהילה ועד לגינות קהילתיות ויערות מאכל, שבהם תושבים מגדלים מזון עבור הקהילה המקומית ומשפיעים לטובה על המרחב הציבורי. זרעי השינוי כבר טמונים באדמה, כעת צריך לטפח ולטפל בהם בסבלנות של גנן מסור.

בעקבות הכתבה בזווית, הכתבה פורסמה גם ב-xnet